הסאטירה היא יצירה
ספרותית אשר עלילתה חושפת את המציאות החברתית באור נלעג ומגוחך. היא תוקפת ויוצאת
כנגד תופעות הראויות לגנאי כמו שחיתות, רדיפת בצע ומוסר לקוי, ומבליטה ומתמקדת
בתופעה אחת על ידי ייצוגה באור
ביקורתי ונלעג כדי לעורר יחס מזלזל כלפיה. הסאטירה
ברובה בנויה על הומור אירוני וציני,
כאשר אינה מדברת בצורה ישירה על הנושא אותו היא מבקרת. בכל תקופה
היא עוסקת בבעיות המעסיקות את החברה ואת הציבור ותוקפת ערכים ואישים (ציונית,
2003).
היסטוריית הסאטירה מתחילה כבר ביוון העתיקה, כשעוד המילה סאטירה והגדרתה טרם הומצאו. למרות זאת, ניתן לראות כי באותה התקופה היוונים חיברו יצירות סאטיריות רבות. המחזות של אריסטופנס, מחזאי ומשורר יווני מאותה התקופה, היו ידועים מאוד לקומדיה ולסאטירה בהן. מחזותיו היו ידועים לפי הבדיחות שנעשו בהם על חשבון אנשים ספציפיים מאוד מקהל הצופים, כמו גם הביקורת שהועברה בהם על החברה האתונאית, הממשלה ומדיניות החוץ, במיוחד על המלחמות של אותם זמנים. הרומאים הקדומים היו הראשונים להגדיר את הז'אנר הספרותי סאטורה (מייגן לבוב, 2007).
המילה "סאטירה" נובעת מן המילה הלטינית הזאת, אבל הסאטורה הרומית הייתה יחסית שונה מהסאטירה שאנו מכירים כיום. שני הסטיריקנים הרומיים הקדומים והמשפיעים ביותר היו הוראס וגובנאל. הסאטורות שלהם נראו יותר כמו הרצאות מתונות מאשר ביקורת חברתית. למרות כי ניתן לומר שהייתה בהן מידה מסוימת של ביקורת שכללה בתוכן גם צד מעט הומוריסטי, הם לא נועדו לעורר כל סוג של שינוי חברתי אמיתי, והיו ישירים מדי מכדי להיחשב כסאטירה במובנים שלה כיום (שם).
כשאירופה הגיעה לימי הביניים הסאטירה המשיכה לפרוח איתה. זוהי הייתה תקופה בה הסאטירה הדתית תפסה תאוצה, הסופר ג'פרי צ'וסר, כתב את סיפורי קנטרברי בהן מטרת הסאטירה הייתה הצגת ביקורת מוסוות על הצביעות של הכנסייה הקתולית והממשל באנגליה (שם).
במאה ה-20, עם התחלת ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית, הסאטירה החלה להיראות בפנים ובצורות חדשות, קומיקס, סרטי קולנוע, תכניות טלוויזיה ואינטרנט. כיום ניתן לראות את הסאטירה כמעט בכל מקום, עם ההתפתחות הטכנולוגית המוגברת שהתרחשה בתחילת המאה ה-21, היות והאדם חיי את חייו ברוב זמנו בטלוויזיה, במחשב ובטלפון הנייד. תכניות הטלוויזיה הסאטיריות כיום הנן רבות, ואף בישראל אין אדם ממוצע שלא יכיר את השם של לפחות אחת משלושת תכניות הטלוויזיה: "ארץ נהדרת", "גב האומה", ו-"היהודים באים".
סאטירה היא אחת הדרכים האמיצות להצגת הדעה האישית והחשיפה שלה לציבור, והדבר מתאפשר במיוחד בזכות חופש הביטוי. בכל מדינה דמוקרטית לכל אדם הזכות להביע את עצמו, את מחשבותיו, רעיונותיו ואמונותיו, בכל דרך שימצא לנכון, כאשר האומנות היא הדרך הטובה ביותר לטענת רבים.
סוגיית חופש הביטוי באמנות והתפקיד אותו ממלאת האמנות והיצירה האמנותית בחברות האנושיות, מעסיקה את הפילוסופים ואת ההיסטוריונים של תולדות האמנות מאז ומתמיד. בחברות מערביות בנות זמננו, סוגיה זו נידונה מזוויות שונות בהקשרים של תפקודן של מדינות הלאום המודרניות. ומשכך, על המדינה מוטלת החובה השלטונית לשמור על חופש הביטוי ולהגן עליו (ג'ניפר פוליאקוב, 2016).
חופש הביטוי כולל בתוכו גם את חופש היצירה האמנותית ואת החופש לכתוב מחזות וסרטים ולהציגם, להביע דעות חורגות אשר הרוב סולד מהן... ולפיכך, מדינה דמוקרטית מחויבת לאפשר את השמעתן של דעות שונות, גם אם הן דעות מיעוט, דרך האמונות (שם).
ישראל נחשבת כמדינה דמוקרטית, לכן חופש הביטוי והאמנות בקולנוע הוא נושא בו נוגעים סרטים ישראלים רבים במטרה להעביר ביקורת ומסר למצב בו יש צורך בשינוי. העברת ביקורת ומסר בסרטים יכולה להגיע בז'אנרים שונים ביניהם סרטי דרמה, קומדיה שאינה בהכרח סאטירה, וסאטירה בפרט.
הסרט "גט", שהנו הסרט השלישי בטרילוגיה של היוצרים שלומי ורונית אלקבץ הנו סרט דרמה המבקר את נושא הגירושין בישראל. הסרט מציג את מלחמת התרבויות המתחוללת בחברה הישראלית כאשר הוא מביא לכדי אבסורד את התהליך הארוך והמייגע שעובר על הנשים הדתיות ב על מנת להשתחרר ולחזור להיות חופשיה מהנישואין האלה. אמנם הסרט עוסק בחזקה שיש למערכת המשפט הדתית על מוסד הנישואין ובנושא מסורבות הגט, אבל עיקר כוחו של הסרט נעוץ בתמונת המראה (הביקורת) שהוא מציב אל מול החברה הישראלית. (דני לרנר, 2014).
סאטירה בסרטי קולנוע מתבטאת בקומדיה השזורה בה. כמעט ולא ניתן למצוא סרטי סאטירה מבלי לתת לסרט כותרת שנייה של סרט קומדיה, כי הרי הסאטירה בנויה על קומדיה והומור, שהם פשוט בעלי קונוטציה אירונית ולעגנית יותר. סרטי הסאטירה מתפרסים עקב הרצון של אנשים שונים להביע את דעתם וביקורתם על נושאים מסויימים בצורה פחות כבדה, המאפשרת העברת מסר חד משמעי ורציני בצורה בה אנשים יכולים יותר להתחבר אליו.
הסרט "הדיקטטור הגדול, שבוים ומגולם על ידי צ'ארלי צ'פלין, הוא דוגמה נהדרת לסרט שבה ניתן לראות בנקיטת עמדה חד משמעית וביקורת כנגד הדיקטטורים וכנגד היטלר בזמן שארצות הברית, המדינה בה נוצר הסרט, הייתה נייטרלית ורבו בה קולות הבדלנים הקוראים להימנע מלקחת חלק במלחמה. למרות המסר הכבד והגדול שניסה הסרט להעביר, ועשה זאת בצורה טובה, הוא הצליח לשמור על קלילות וקומיות לאורך אורכו. לי פייפר (2011), מציינת כי הסרט הנו סרט קומדיה, מהמוצלחים ביותר של צ'ארלי צ'פלין, והעברת הביקורת מועברת וברורה, אך עדיין מצליחה להשאר קומית. כדוגמה סצינת הבלון של כדור הארץ, בה ניתן לראות את היקל (הדמות של צ'פלין, המחקה את היטלר) רוקד עם בלון של כדור הארץ למוזיקה של ריצ'ארד וגנר.
הסאטירה בקולנוע הנה רחבה, היא יכולה לדבר על פוליטיקה, על החברה ואף על הדתות השונות. סאטירה דתית, היא סוג של סאטירה המכוונת לאמונות דתיות ומשתמשת באירוניה, לעג או סרקזם בכדי לגנות אותן.
הסאטירה הדתית תופנה בדרך כלל לדתות מסויימות, שיש בהן משהו הניתן לבקר. נראה כי יש מחלוקת בקשר להיותה של הסאטירה הדתית כדבר לגיטימי בעיני כמות די גדולה של אנשים.
אירוע מכונן שהתרחש בצרפת היה הפיגוע שהתרחש בבניין העיתון "שרלי הבדו" ב-7 בינואר 2015, עקב קריקטורה סאטירית שפורסמה בעיתון, בו ניתן לראות את הנביא מוחמד באור שלילי. בפיגוע נרצחו על ידי מחבלים 12 אנשים. (גלובוס, 2015).
על פי סקר שערך המרכז למחקר של מכון פיו בארצות הברית, 60% מהאמריקאים ששמעו על הפיגוע אמרו כי מותר לפרסם קריקטורות המתארות את הנביא מוחמד, אך 28% לא הסכימו. לפי אחד הנשאלים מתברר כי לצחוק על דת זהו פשוט דבר שלא עושים, פשוט כך. לפי הנשאל, ולפי כמות מכובדת של אנשים, מתברר כי סאטירה דתית אמורה להחשב כטאבו. כך שמתברר כי גם למה שנאמר בגבולות החוק של חופש הביטוי, יכולות להיות השלכות, וכדי לא להתמודד עם ההשלכות הללו, יש את הצורך להמנע מסאטירה דתית. השאלה שבאה בעקבות כך, היא האם להמנע מסאטירה דתית רק כדי להמנע מאלימות, כפי שקרה בפיגוע בשרלי הבדו? סאטירה אמורה להיות מוגנת על ידי החוק, והחופש לביטוי עצמי, כמו כל סאטירה אחרת. לפי שופט בית המשפט העליון אוליבר וונדל הולמס ג'וניור, ארה"ב 1929, "חופש הביטוי אינו נועד להגן על אלו שאיתם אנו מסכימים, אלא להגן על אלו שאנחנו שונאים." (אנטוני האצ'ר, 2015)
הפיגוע בשרלי הבדו, והסקר שנעשה, מעלה שאלה נוספת וחשובה בקשר להפיכת הסאטירה הדתית לנושא לגיטימי או לא. והוא האם דעת הקהל, הנו גורם משפיע ללגיטימיות של הסאטירה הדתית? אם הפיגוע לא היה מתקיים, האם מספר המתנגדים לסאטירה דתית היה נמוך יותר? הגעת הפיגוע לסדר יום התקשורתי מראה, כיצד דעת הקהל, גם אם אינו הרוב הוא בעל השפעה רבה על היוצרים ועל הצופים.
דעת קהל הנו מושג בעל מספר פרושים. אחד, הוא מצרף דעותיהם של הפרטים, כלומר ההתפלגות הסטטיסטית של עמדותיהם של האזרחים כלפי אובייקט מסוים (אדם או סוגיה). הגדרה אחרת הנה שדעת קהל כוללת אך ורק עמדות המבוטאות במרחב הציבורי. הגדרה זו אומרת כי דעת קהל איננה מצרף של כלל הדעות אלא שיקוף של שיח ציבורי רחב שמתקיים במרחב הציבורי. לפי תפיסה זו הדרך לבחון את דעת הקהל היא באמצעות בחינה של השיח באמצעי התקשורת ובין קבוצות אינטרס. (ליבי ממן, 2012)
נראה כי דעת הקהל יכולה להוות כגורם משפיע להתקיימותם והמשכיותם של סאטירה דתית.
אך לפי ארכיון הסרטים של סאטירה דתית בוויקיפדיה ניתן לראות, כי לעומת האסלם, ישנם סרטים סאטיריים רבים שנעשו על הנצרות, ועל דתות אחרות.
היסטוריית הסאטירה מתחילה כבר ביוון העתיקה, כשעוד המילה סאטירה והגדרתה טרם הומצאו. למרות זאת, ניתן לראות כי באותה התקופה היוונים חיברו יצירות סאטיריות רבות. המחזות של אריסטופנס, מחזאי ומשורר יווני מאותה התקופה, היו ידועים מאוד לקומדיה ולסאטירה בהן. מחזותיו היו ידועים לפי הבדיחות שנעשו בהם על חשבון אנשים ספציפיים מאוד מקהל הצופים, כמו גם הביקורת שהועברה בהם על החברה האתונאית, הממשלה ומדיניות החוץ, במיוחד על המלחמות של אותם זמנים. הרומאים הקדומים היו הראשונים להגדיר את הז'אנר הספרותי סאטורה (מייגן לבוב, 2007).
המילה "סאטירה" נובעת מן המילה הלטינית הזאת, אבל הסאטורה הרומית הייתה יחסית שונה מהסאטירה שאנו מכירים כיום. שני הסטיריקנים הרומיים הקדומים והמשפיעים ביותר היו הוראס וגובנאל. הסאטורות שלהם נראו יותר כמו הרצאות מתונות מאשר ביקורת חברתית. למרות כי ניתן לומר שהייתה בהן מידה מסוימת של ביקורת שכללה בתוכן גם צד מעט הומוריסטי, הם לא נועדו לעורר כל סוג של שינוי חברתי אמיתי, והיו ישירים מדי מכדי להיחשב כסאטירה במובנים שלה כיום (שם).
כשאירופה הגיעה לימי הביניים הסאטירה המשיכה לפרוח איתה. זוהי הייתה תקופה בה הסאטירה הדתית תפסה תאוצה, הסופר ג'פרי צ'וסר, כתב את סיפורי קנטרברי בהן מטרת הסאטירה הייתה הצגת ביקורת מוסוות על הצביעות של הכנסייה הקתולית והממשל באנגליה (שם).
במאה ה-20, עם התחלת ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית, הסאטירה החלה להיראות בפנים ובצורות חדשות, קומיקס, סרטי קולנוע, תכניות טלוויזיה ואינטרנט. כיום ניתן לראות את הסאטירה כמעט בכל מקום, עם ההתפתחות הטכנולוגית המוגברת שהתרחשה בתחילת המאה ה-21, היות והאדם חיי את חייו ברוב זמנו בטלוויזיה, במחשב ובטלפון הנייד. תכניות הטלוויזיה הסאטיריות כיום הנן רבות, ואף בישראל אין אדם ממוצע שלא יכיר את השם של לפחות אחת משלושת תכניות הטלוויזיה: "ארץ נהדרת", "גב האומה", ו-"היהודים באים".
סאטירה היא אחת הדרכים האמיצות להצגת הדעה האישית והחשיפה שלה לציבור, והדבר מתאפשר במיוחד בזכות חופש הביטוי. בכל מדינה דמוקרטית לכל אדם הזכות להביע את עצמו, את מחשבותיו, רעיונותיו ואמונותיו, בכל דרך שימצא לנכון, כאשר האומנות היא הדרך הטובה ביותר לטענת רבים.
סוגיית חופש הביטוי באמנות והתפקיד אותו ממלאת האמנות והיצירה האמנותית בחברות האנושיות, מעסיקה את הפילוסופים ואת ההיסטוריונים של תולדות האמנות מאז ומתמיד. בחברות מערביות בנות זמננו, סוגיה זו נידונה מזוויות שונות בהקשרים של תפקודן של מדינות הלאום המודרניות. ומשכך, על המדינה מוטלת החובה השלטונית לשמור על חופש הביטוי ולהגן עליו (ג'ניפר פוליאקוב, 2016).
חופש הביטוי כולל בתוכו גם את חופש היצירה האמנותית ואת החופש לכתוב מחזות וסרטים ולהציגם, להביע דעות חורגות אשר הרוב סולד מהן... ולפיכך, מדינה דמוקרטית מחויבת לאפשר את השמעתן של דעות שונות, גם אם הן דעות מיעוט, דרך האמונות (שם).
ישראל נחשבת כמדינה דמוקרטית, לכן חופש הביטוי והאמנות בקולנוע הוא נושא בו נוגעים סרטים ישראלים רבים במטרה להעביר ביקורת ומסר למצב בו יש צורך בשינוי. העברת ביקורת ומסר בסרטים יכולה להגיע בז'אנרים שונים ביניהם סרטי דרמה, קומדיה שאינה בהכרח סאטירה, וסאטירה בפרט.
הסרט "גט", שהנו הסרט השלישי בטרילוגיה של היוצרים שלומי ורונית אלקבץ הנו סרט דרמה המבקר את נושא הגירושין בישראל. הסרט מציג את מלחמת התרבויות המתחוללת בחברה הישראלית כאשר הוא מביא לכדי אבסורד את התהליך הארוך והמייגע שעובר על הנשים הדתיות ב על מנת להשתחרר ולחזור להיות חופשיה מהנישואין האלה. אמנם הסרט עוסק בחזקה שיש למערכת המשפט הדתית על מוסד הנישואין ובנושא מסורבות הגט, אבל עיקר כוחו של הסרט נעוץ בתמונת המראה (הביקורת) שהוא מציב אל מול החברה הישראלית. (דני לרנר, 2014).
כשחופש הביטוי מתבטא דרך אמנות, מחאות או מקרים מסויימים, עולות השאלות, מהו הגבול לחופש הביטוי? איזו דעה מותר להביע ואיזו לא? מה נחשב כטאבו ומה לא?
האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות קבעה כי ניתן להגביל את חופש הביטוי רק בחוק וכשהדבר מתחייב לצורך כיבוד זכויותיהם של אחרים ושמם הטוב, להגנת ביטחון המדינה או הסדר הציבורי, להגנה על בריאות העם והמוסר. אבל גם כאשר אין חוק המגביל את חופש הביטוי ניתן לראות פעמים רבות, כי ישנן דברים שאסור לדבר עליהם או להביע דעה כלשהי עליהם, עקב טאבו חברתי. (סומר ושות', 2005)
טאבו הוא איסור חברתי, תרבותי או דתי. בעיקר כנגד דברים מסויימים, אשר נחשבים כלא-תקינים בחברה או בתרבות מסוימת. עבירה על טאבו נחשבת למעשה שלא יעשה ואף למעשה נתעב. לטאבו משמעות משנית לפיה ישנו עניין שקיימת הסכמה כללית שלא לעסוק בו.
צה"ל הוא דוגמא טובה לנושא. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל כיכבה בקולנוע המקומי דמותו של החייל ההירואי, הצבר האמיץ השועט אל החזית בגבורה ומוכן להקריב עצמו למען המולדת. צה"ל נחשב לצבא העם והחייל הישראלי נתפש לא פעם כהתגלמות הגבריות החדשה, הצברית, שהותירה מאחור את היהודי הגלותי. (נירית אנדרמן, 2011).
סרטים כמו "60 שעות לסואץ" של יעקב יגר, "המטרה טיראן" של רפאל נוסבאום, ואף "עזית הכלבה הצנחנית" של בועז דוידזון, מציגים את הצבא הישראלי כחזק ובלתי מנוצח. באותן שנים לא היה ניתן לראות סרטים המציגים את הצבא באור שלילי כמעט בכלל. עם המלחמות השונות והרבות שהיו באותן השנים בארץ, ליצור סרטים שמציגים באור שלילי את הצבא נראה כדבר שיגרום לדאגה, חוסר ביטחון ואמונה ופחד בקרב הציבור הישראלי. כך שנוצר מצב שבאותן השנים סרטי צבא שמבקרים את הצבא או מציגים את מה שלא טוב בו נחשבו כטאבו.
לעומת זאת, מסוף שנות ה-70 החל הקולנוע להראות צד שונה לצבא. החייל החדש, האנטי גיבור עתיר החולשות. במאים העזו להטיל סוף סוף ספק במוסריותו של צה"ל, ולהתמקד לא פעם דווקא בחייל המוכה והסובל במקום בלוחם הגיבור וההירואי. כפי שקרה בסרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין, "בופור" של יוסף סידר וכו'. (שם)
הפצת הסרטים האלה ניפצה את המיתוס של החייל הגיבור ואת הטאבו שהיה בקשר לסרטים המציגים את הצבא באור שלילי. כיום ניתן לראות סרטים ביקורתיים על הצבא; דרמה, קומדיה וסאטירה, שאין בהם את הפחד לבקר את הצבא, חייליו והצורה בה הוא פועל, והדבר אינו נחשב כבר לטאבו.
צה"ל הוא דוגמא טובה לנושא. בעשורים הראשונים של מדינת ישראל כיכבה בקולנוע המקומי דמותו של החייל ההירואי, הצבר האמיץ השועט אל החזית בגבורה ומוכן להקריב עצמו למען המולדת. צה"ל נחשב לצבא העם והחייל הישראלי נתפש לא פעם כהתגלמות הגבריות החדשה, הצברית, שהותירה מאחור את היהודי הגלותי. (נירית אנדרמן, 2011).
סרטים כמו "60 שעות לסואץ" של יעקב יגר, "המטרה טיראן" של רפאל נוסבאום, ואף "עזית הכלבה הצנחנית" של בועז דוידזון, מציגים את הצבא הישראלי כחזק ובלתי מנוצח. באותן שנים לא היה ניתן לראות סרטים המציגים את הצבא באור שלילי כמעט בכלל. עם המלחמות השונות והרבות שהיו באותן השנים בארץ, ליצור סרטים שמציגים באור שלילי את הצבא נראה כדבר שיגרום לדאגה, חוסר ביטחון ואמונה ופחד בקרב הציבור הישראלי. כך שנוצר מצב שבאותן השנים סרטי צבא שמבקרים את הצבא או מציגים את מה שלא טוב בו נחשבו כטאבו.
לעומת זאת, מסוף שנות ה-70 החל הקולנוע להראות צד שונה לצבא. החייל החדש, האנטי גיבור עתיר החולשות. במאים העזו להטיל סוף סוף ספק במוסריותו של צה"ל, ולהתמקד לא פעם דווקא בחייל המוכה והסובל במקום בלוחם הגיבור וההירואי. כפי שקרה בסרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין, "בופור" של יוסף סידר וכו'. (שם)
הפצת הסרטים האלה ניפצה את המיתוס של החייל הגיבור ואת הטאבו שהיה בקשר לסרטים המציגים את הצבא באור שלילי. כיום ניתן לראות סרטים ביקורתיים על הצבא; דרמה, קומדיה וסאטירה, שאין בהם את הפחד לבקר את הצבא, חייליו והצורה בה הוא פועל, והדבר אינו נחשב כבר לטאבו.
הסרט "הדיקטטור הגדול, שבוים ומגולם על ידי צ'ארלי צ'פלין, הוא דוגמה נהדרת לסרט שבה ניתן לראות בנקיטת עמדה חד משמעית וביקורת כנגד הדיקטטורים וכנגד היטלר בזמן שארצות הברית, המדינה בה נוצר הסרט, הייתה נייטרלית ורבו בה קולות הבדלנים הקוראים להימנע מלקחת חלק במלחמה. למרות המסר הכבד והגדול שניסה הסרט להעביר, ועשה זאת בצורה טובה, הוא הצליח לשמור על קלילות וקומיות לאורך אורכו. לי פייפר (2011), מציינת כי הסרט הנו סרט קומדיה, מהמוצלחים ביותר של צ'ארלי צ'פלין, והעברת הביקורת מועברת וברורה, אך עדיין מצליחה להשאר קומית. כדוגמה סצינת הבלון של כדור הארץ, בה ניתן לראות את היקל (הדמות של צ'פלין, המחקה את היטלר) רוקד עם בלון של כדור הארץ למוזיקה של ריצ'ארד וגנר.
הסאטירה בקולנוע הנה רחבה, היא יכולה לדבר על פוליטיקה, על החברה ואף על הדתות השונות. סאטירה דתית, היא סוג של סאטירה המכוונת לאמונות דתיות ומשתמשת באירוניה, לעג או סרקזם בכדי לגנות אותן.
הסאטירה הדתית תופנה בדרך כלל לדתות מסויימות, שיש בהן משהו הניתן לבקר. נראה כי יש מחלוקת בקשר להיותה של הסאטירה הדתית כדבר לגיטימי בעיני כמות די גדולה של אנשים.
אירוע מכונן שהתרחש בצרפת היה הפיגוע שהתרחש בבניין העיתון "שרלי הבדו" ב-7 בינואר 2015, עקב קריקטורה סאטירית שפורסמה בעיתון, בו ניתן לראות את הנביא מוחמד באור שלילי. בפיגוע נרצחו על ידי מחבלים 12 אנשים. (גלובוס, 2015).
על פי סקר שערך המרכז למחקר של מכון פיו בארצות הברית, 60% מהאמריקאים ששמעו על הפיגוע אמרו כי מותר לפרסם קריקטורות המתארות את הנביא מוחמד, אך 28% לא הסכימו. לפי אחד הנשאלים מתברר כי לצחוק על דת זהו פשוט דבר שלא עושים, פשוט כך. לפי הנשאל, ולפי כמות מכובדת של אנשים, מתברר כי סאטירה דתית אמורה להחשב כטאבו. כך שמתברר כי גם למה שנאמר בגבולות החוק של חופש הביטוי, יכולות להיות השלכות, וכדי לא להתמודד עם ההשלכות הללו, יש את הצורך להמנע מסאטירה דתית. השאלה שבאה בעקבות כך, היא האם להמנע מסאטירה דתית רק כדי להמנע מאלימות, כפי שקרה בפיגוע בשרלי הבדו? סאטירה אמורה להיות מוגנת על ידי החוק, והחופש לביטוי עצמי, כמו כל סאטירה אחרת. לפי שופט בית המשפט העליון אוליבר וונדל הולמס ג'וניור, ארה"ב 1929, "חופש הביטוי אינו נועד להגן על אלו שאיתם אנו מסכימים, אלא להגן על אלו שאנחנו שונאים." (אנטוני האצ'ר, 2015)
הפיגוע בשרלי הבדו, והסקר שנעשה, מעלה שאלה נוספת וחשובה בקשר להפיכת הסאטירה הדתית לנושא לגיטימי או לא. והוא האם דעת הקהל, הנו גורם משפיע ללגיטימיות של הסאטירה הדתית? אם הפיגוע לא היה מתקיים, האם מספר המתנגדים לסאטירה דתית היה נמוך יותר? הגעת הפיגוע לסדר יום התקשורתי מראה, כיצד דעת הקהל, גם אם אינו הרוב הוא בעל השפעה רבה על היוצרים ועל הצופים.
דעת קהל הנו מושג בעל מספר פרושים. אחד, הוא מצרף דעותיהם של הפרטים, כלומר ההתפלגות הסטטיסטית של עמדותיהם של האזרחים כלפי אובייקט מסוים (אדם או סוגיה). הגדרה אחרת הנה שדעת קהל כוללת אך ורק עמדות המבוטאות במרחב הציבורי. הגדרה זו אומרת כי דעת קהל איננה מצרף של כלל הדעות אלא שיקוף של שיח ציבורי רחב שמתקיים במרחב הציבורי. לפי תפיסה זו הדרך לבחון את דעת הקהל היא באמצעות בחינה של השיח באמצעי התקשורת ובין קבוצות אינטרס. (ליבי ממן, 2012)
נראה כי דעת הקהל יכולה להוות כגורם משפיע להתקיימותם והמשכיותם של סאטירה דתית.
אך לפי ארכיון הסרטים של סאטירה דתית בוויקיפדיה ניתן לראות, כי לעומת האסלם, ישנם סרטים סאטיריים רבים שנעשו על הנצרות, ועל דתות אחרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה